תחשוב על העין שלך באור חזק - האישון מתכווץ. בחושך - הוא נפתח. הצמצם בעדשה עובד בדיוק ככה.

הוא נמדד במספרי f (כמו f/1.8 או f/8). וכאן הקטע שמבלבל את כולם בהתחלה: מספר קטן = פתוח הרבה. מספר גדול = סגור. זהו, רק את זה צריך לזכור.

כשהצמצם פתוח (f/1.8) - נכנס המון אור והרקע מאחורי המושא נמרח לבוקה רכה. זה המראה ה'קולנועי' של פורטרטים יפים.

כשהוא סגור (f/8 ומעלה) - נכנס פחות אור, אבל הכל בתמונה יוצא חד - מהקרוב ועד הרחוק. בדיוק מה שצריך לנופים ואדריכלות.

כל פעם שאתה לוחץ על הכפתור - וילון קטן בתוך המצלמה נפתח לרגע ונסגר. הזמן הזה הוא 'מהירות התריס'.

הוא נמדד בשבריות שנייה: 1/1000 זה מהיר במיוחד. 1/30 זה כבר איטי. 2 שניות זה חשיפה ארוכה.

תריס מהיר 'קופא' תנועה - ילד שרץ נראה כאילו עצרת את הזמן. תריס איטי - מים, אורות מכוניות, אנשים - נמרחים ויוצרים תחושה של תנועה ושל זמן.

החוק הזהוב: כדי שתמונה תצא חדה ביד, מהירות התריס צריכה להיות לפחות 1 חלקי אורך־המוקד. עדשת 50mm? אל תרד מ-1/60. עדשת 200mm? לפחות 1/250.

ISO נמוך (100) = חיישן 'ישנוני', דורש הרבה אור, מחזיר תמונה נקייה לחלוטין.

ISO גבוה (3200, 6400) = חיישן 'דרוך', מצלם גם בחושך - אבל מכניס גרעיניות לתמונה.

סדר העבודה: קודם הצמצם (איזה מראה אני רוצה?), אחר כך התריס (יש תנועה?), ורק אם עדיין חשוך מדי - מעלים ISO. תמיד אחרון.

מצלמות מודרניות מתמודדות מצוין עד ISO 3200, ולפעמים גם 6400. אל תפחד - תמונה קצת גרעינית עדיפה אלף מונים על תמונה מטושטשת או חשוכה.